לאידור הילד האהוב שלנו שלום,

לא נפגשנו מעל שלושים שנה. לפני שלושים שנה נעלמת לנו בלי להיפרד, בלי נשיקות, בלי חיבוקים. הלכת ולא חזרת.

אני זוכרת את היום האחרון שראיתי שאתה חסר מנוח ומתרגש ואמרת לי "אמא זה בסדר, לא תשמעי ממני כמה ימים אבל הכל יהיה בסדר".
אמרת לי לא לדאוג, ולא דאגתי. כי זה לא עלה על דעתי, אפילו לא בא בחשבון, שלא תחזור. שהעזיבה שלך היא סופית ולתמיד.

אני לא יודעת איפה אתה, לא יכולה להגיד לך אפילו כמה שאתה חסר לנו, וכמה עצוב שאידור האוהב, עם שמחת החיים לא נמצא לידינו.
נשארנו עם חלל ענק שאי אפשר למלא.

אבל אידור, השארת לנו זיכרונות כל כך יפים. בכל תמונה בה אתה נמצא יש חותמת ברורה של השפעתך על כולנו. ואיזה כיף להסתכל עליך, כיף מעורב בדמעות, ולראות כמה שהיה לך טוב. אין אחד שלא נגעת בו, חברים קרובים או אפילו מכרים לרגע.

מה שאפיין אותך, אידור היתה היכולת להיות רציני כשצריך יחד עם היכולת לצחוק עם כולם. השארת לנו דרך חיים של אופטימיות ואכפתיות,
היכולת לדאוג לבני אנוש ולגעת באחר.

וככה אנחנו, בעזרת הדמות הנפלאה, היפה שלך, ידענו שעלינו להמשיך ולכבד את מה שנתת לנו בתשע עשרה השנים הקצרות שהיית איתנו.

אבא שלך, ג'ימי, כבר לא איתנו. אני בטוחה שאם היית פה היום, היית נותן משענת לכולנו, יחד עם נינה ומיה וכל הנכדים.

האחיין הכי גדול שלך הוא דור והכי קטן – איזידור. שניהם נושאים את השם שלך בשמם וכך אתה תמיד בחיים שלנו.

החבר'ה מהגרעין הם איתנו כבר שלושים שנה, זוכרים תמיד, באים כל שנה ביום הזיכרון ודרכם, כל שנה אני לומדת משהו חדש ומצחיק עליך.
בזכותם יש לנו אתר על שמך, שיישאר איתנו תמיד.

אני נפרדת ממך אידור, בגעגוע ובכאב גדול, על שלא הספקת לגדול ולפרוח בחיים ובמשפחה.

שלום יקירי, אוהבת אותך תמיד

תמרה רבינוביץ'

***

אידור,

יותר מ-30 שנה ואנו מנסות לדמיין אותך כאן איתנו.
עם אישה, ילדים ובטח קיבוצניק.
והלב עצוב ומלא דמעות.

הקמנו משפחות ובזכותם של אבא ואימא הצלחנו להעביר לילדים שלנו את המשמעות האמיתית לחיים.
לדעת להמשיך, לשרוד, אהבה בלי תנאי, לתרום ותמיד לחייך.
לפעמים מדמיינות אותך איתנו בכל החוויות המשפחתיות ובטוחות שהיה לנו רק עוד:
שמחה, ריקודים מטורפים, אי-רצינות, חיבוקים אמיתיים ואהבה גדולה.
רוצות גם להודות לחברים שלך שאיתנו 30 שנה ודרכם הילדים שלנו למדו להכיר אותך ואתה חלק מחייהם.
מרגישות שהעולם שלנו פיספס ואנחנו הפסדנו.

אוהבות ומתגעגעות

מיה ונינה רבינוביץ'

"השנים יכשילו את רגלינו,
אך לא ניפול, כמו אבן נעמוד
מול כל סופות החול, השלג והאש
תמיד נדע לזכור שיעבור

אלוהים ודאי מקשיב תמיד ללב
כשהכאב כמו אבן שם
אני כמעט כבר מת מאהבה"…הדס קליינמן.

***

אידור זה לא דבר שהיה ואיננו עוד,

יש כל כך הרבה מה להגיד, ולמרות זאת חווה קושי לבטא ולנסח את בליל הרגשות והמחשבות.
אידור הוא לא זיכרון שדוהה. אידור הוא כוכב שביט שהבליח לרגע קצר, כה קצר, קצר מדי, אל חיינו על פני האדמה, זרח עלינו באורו הזוהר והמשיך הלאה.

כל מי שהכיר אותו, והייתה לי את הזכות הזאת, יסכים איתי. כל מי שהכיר אותו לא ישכח אותו לעולם.
בכל שנה כשאנו מתאספים בביתה של נינה אחותו ביום הזיכרון, גם עכשיו, 33 שנה אחרי, זה מדהים אותי מחדש. כמה הוא היה מיוחד עבור כל כך הרבה אנשים, וכמה צחוקו ממשיך לחיות איתנו. כשאני חושבת עליו, כן גם היום, כל כך הרבה שנים אחרי שקיבל את הכנפיים ועלה למדרגות השמיים, שבוע בדיוק לפני יום הולדתו ה-19, אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. לבכות על החיים הקצרים שנלקחו בטעות איומה, או לצחוק, כי הצחוק ושמחת החיים היו הוא. הניצוץ השובב בעיניים היה הוא.

הבטן מתכווצת והדמעות מתחילות לזלוג. הרבה זיכרונות משותפים וקרובים, החל מימיי הראשונים בערד בכיתה ח'. אז הגעתי לערד ואידור היה בין הראשונים לקבל אותי, דרך השנים יחד בכיתה, ממש שכנים לספסל, דרך המגורים המשותפים בשל"ת ובגרעין, ועד לשבת האחרונה לחייו, במסע שלנו מתל אביב חזרה הביתה. אידור תמיד איתי. ודמותו תמיד מחייכת וצחוקו זוהר.

ותמרה נינה ומיה האהובות –
שמחת החיים והאישיות המיוחדת שלכן ממשיכה לעטוף אותנו באהבה הזאת שלנו לאידור וממשיכה להפיץ את האהבה של אידור לעולם.

גלית דגני- סמילנסקי
גרעין עשור לנערן

***

לאידור,

זכינו.
זכינו להכיר ולאהוב בן אדם כל כך מדהים, שבלכתו השאיר בכל אחד מאיתנו חלל גדול בלב.
זכינו להכיר ולהיות החברים של אידור.

ילד יפה, בריא, ושמח שכולו נתינה ואהבת הזולת. ילד עם עיניים חכמות שחודרות עמוק לנשמה.
גם אחרי שלושים ושלוש שנים הגעגועים אליו אינם מרפים, והזיכרונות עדיין טריים.
אידור היה חבר אמת שתמיד עזר, גם בלי שהתבקש לכך.

חבר נפלא שידע לגלות ולהעריך את הטוב שבכל אחד מחבריו. הוא אהב, ודאג, והיה לו אכפת מכל אחד מהחברים שלו. ולאחר מותו, רבים מחבריו הרגישו שהחבר הכי טוב שלהם נהרג.

עוד בימי חייו תהיתי איך יתכן שילד גדל להיות כל כך מאושר ובריא בנפשו. כל כך מתחשב, מכבד, מתנדב, נכון לעזור בכל זמן ובכל מצב. אף פעם לא מתלונן, ונדמה היה שהכל קל ופשוט עבורו, גם אם היה לו מאוד קשה.

עד שהגעתי עם אידור אל בית הוריו.
מהרגע שנכנסנו אל ביתו אפשר היה להרגיש את האהבה העצומה שמופנית כלפיו.
אידור גדל במשפחה מלאת ערכים, שעטפה אותו באהבה רבה לאורך כל חייו.
אידור אהב, העריץ, והתגאה בכל אחד מבני משפחתו.
הוא סיפר לי בהערצה על אביו ג׳ימי שהיה מאוד חכם, ועם זאת גם מאוד קול (cool).
הוא אהב להשוויץ בטעם של אביו במוסיקה ובנגינתו בפסנתר. אידור אהב מאוד את שתי אחיותיו.
הוא התגאה בכישוריה החברתיים של אחותו נינה, ובכושר ההתבטאות שלה.
הוא שמח מאוד כשנבחרה למזכירת גרעין, והשוויץ שהיא צועדת בעקבותיו.
הוא סיפר לי שאחותו הקטנה מיה דומה מאוד לאביו וחכמה כמוהו. הוא התגאה בהישגיה בלימודים,
וביצירתיות שלה.
את אימו תמרה מאוד מאוד אהב, ונהנה לצחוק על שיבושי העברית החינניים שלה, המתובלים באנגלית רהוטה.
ותמרה…איך האמא הזו התבוננה בבנה במבט מאוהב ומלא הערצה.
את המבט הזה לעולם לא אשכח.

קשה.
קשה לכתוב.
קשה להביט לאחור.
קשה לשקוע בעצבות, שהחזרה ממנה לא מובטחת.
קשה לצלול שוב אל התהום העמוק והאפל של התודעה,
שאתה אינך

מתגעגעת, גול

סיגלית רביב (סיגל גול)
גרעין עשור לנערן

***

אידור,

עוד שנה עברה

שנת קורונה

בעולם מוטרף ומטורף

עם ניהול פוליטי ציני של המשבר

 

חשבתי עליך אתמול

תמיד אומר מה שאתה חושב

וכל עוול ,אי צדק וחוסר הגיון היו מוציאים אותך מדעתך

בזה דמית לג'ימי ז"ל היקר אביך, איש שכולו אהבה ותום

ובטח בתקופה זו של מחדלי הממשלה, היית קם צועק עושה מעשה ,ובכריזמה שלך היית סוחף אחריך המונים והיית משנה סדרי עולם

 

אידור, לא נתקלתי באדם שזכה להכירך ולא אהב אותך

מילד קטן שאתה בכלל לא הכרת לפני, ועד זקן שנתקלת בו באקראי, מכלב עזוב ועד חמור שסירק במסרק הסגול החדש של מאיה או נינה 🙂

***

אני כותב בשבילך בשביל נינה ומאיה וגם בשביל ג'ימי שכ"כ אהבתי וגם בשבילך אידור.

האסקפיזם שלי זה כדורגל טוב. וזו ליברפול אהובתי, עיר הנמל עיר הפועלים, העיר שהצמיחה את הגאונים לנון ומקארטני.

מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהד את ליברפול. וגם האסקפיזם שלי, הבריחה שלי מהיום יום, הניתוק זה בגלל אידור.

אידור סיפר לי בכיתה ד' כנראה על ליברפול, קבוצה מאנגליה ושהוא אוהב אותם.

אז היה רק ערוץ 1 והראו מידי פעם תקצירים בשחור לבן של כדורגל אנגלי של ליברפול.

החברות עם אידור במיוחד מהגן וביסודי היתה ווין ווין סיטיואיישן.

הוא השובב ההיפר אקטיבי היה זקוק לחנון משקפופר ובכיין כמוני, ואני הייתי זקוק לילד שובב, הכי שובב שיש בכדי להפכני לפחות חנון פחות פחדן ויותר נועז.

אידור הצליח בחלק מהמשימה
אני נכשלתי לחלוטין🙂

אי אפשר היה ,לאף אחד, לעצור את הילד השובב הזה.

גם המורים שהענישו אותו חדשות לבקרים אהבו אותו.

גם בצבא היה מרותק בגלל חוצפה, אבל היה נערץ על מפקדיו.

אידור נוכח בחיי יום יום שעה שעה, וכעת יותר קשה, כי גם ביתי הקטנה שאלה אותי אחרי הצפירה, למה כל שנה אני מדליק נר נשמה בלילה הזה.

הרגשתי שקשה לי לדבר איתה על הכאב הזה.

לא רוצה שהיא תהיה חשופה כל עוד היא ילדה לכאב השכול.

לא יכולתי לענות לה. הלכתי לחדר בכיתי. חזרתי וסיפרתי לה על אידור.
(מבני אני יכול לחמוק ע"י שיחה על כדורגל ועוד. ממנה לא.)

אמרתי לה תחשבי על הילד הכי מצחיק בכיתה שלך והכי שובב, כעת תכפילי פי 100 זה אידור.
פערה את עינה וחשבה בטח שאבא שלה מגזים, אבל בעצם לא יודע כי שמחתי שהשיחה הסתיימה.

אבל כמו שאני מכיר אותה משנה לשנה תשאל יותר שאלות ולא אוכל לחמוק מימנה.

אתמול בלילה לפני השינה הצצתי החדשות ברשת וראיתי את ה4-0 של ליברפול על בארסה של הגאון מסי.
פעם ראשונה אני בוכה משמחה ועצב יחד, בגלל ליברפול, ובגלל שאידור לא איתי לראות יחד את הכדורגל היפה הזה שהוא לימד אותי לאהוב.

לא חשבתי לעולם שזה אפשרי בכלל לבכות משמחה ועצב יחד.

תמרה יקרה
אידור בנכם שלך ושל ג'ימי היקר, האהוב על כולם ואני מדגיש על כולם, היה ,הווה, ויהיה תמיד אהוב על כולם.

פעם חשבתי שהמשפט הזה הוא קלישאה.
אבל אידור ניפץ מנפץ וינפץ כל קלישאה.

תמרה יקרה
אני יודע שלעולם לא אצליח לנחם אותך את נינה ואת מאיה.

אבל אולי הידיעה שאת אידור אהבו כולם זו נחמה קטנה.

אני אוהב אותו כל יום יותר ויותר ומודה על הזכות להיות חברו ואיש סודו כבר מארגז החול בגן הילדים של הגננת רותי בערד.
נשיקה וחיבוק לך לנינה ולמאיה.

יהי זיכרו של אידור ברוך. אמן.

אבי שקד
חבר ילדות מערד

***

אידור, געגוע בלתי פוסק,

כשאני חושב על אידור היום, המחשבה הראשונה שעולה לי זו התדהמה שהוא עדיין כל כך נוכח בחיי אחרי זמן כה רב, 33 שנה מאז לכתו. ומה שעוד יותר מדהים זה שהכרתי אותו בסך הכל שנתיים וחצי מתוך 53 שנה!

ואז אני שואל את עצמי איך זה ייתכן שזה ככה, ויש כמה סיבות לכך.
ראשית, געגוע גדול לאידור האדם המדהים הזה שזכיתי להיות חבר שלו (גם אם זמן קצר לצערי).
אני באמת מרגיש שאידור הוא אחד האנשים היותר מיוחדים, מרגשים וכריזמטיים שהכרתי עם תמהיל תכונות נדיר, כמעט לא ייאמן.

מנהיג כריזמטי עם חוסן נפשי אדיר שלא עושה מעצמו עניין, חבר נהדר שאפשר לסמוך עליו, שטותניק שהכי כיף להשתטות איתו אך רציני לגמרי כשזה נדרש. אדם ערכי מלא אהבת אדם וחיים עם חום אנושי יוצא דופן, לא שיפוטי, מצחיק, ספורטאי מחונן, חולה מוזיקה, בקיצור תמהיל כמעט מושלם.

אי אפשר שלא להתגעגע לנוכחותו של חבר כזה בחייך. לא פוגשים אדם כזה כל יום אם בכלל. דבר נוסף שחייב להיאמר: אידור זה גם געגוע לעצמנו הצעירים.

כשאני חושב על אידור אני לא חושב על משכנתא ובלגן בעבודה, אלא נזכר בנסיעה מטורפת במהירות 180 קמ"ש להופעה של שלום חנוך בצמח. או ליל השתכרות בנערן, או משחק כדורגל במגרש הכדורסל בנערן, או הפעם ההיא שמצאתי אותו ישן ברכב (הפסאט של ג'ימי אביו ז"ל) בחניה מתחת לבית הוריי, כי הגיע בהפתעה אחרי בילוי איפשהו בחמש בבוקר ולא היה נעים לו לדפוק.

עוד דבר שמגביר את הגעגועים אליו זו הסקרנות המטורפת מה הוא היה היום: איך היה נראה, במה היה עוסק, איך הייתה נראית החברות איתו.

דבר אחרון ומאוד בולט (בחיי לפחות), שממשיך להנכיח את אידור באופן הכי טבעי, זורם ויומיומי, זה הקשר הכיפי והמיוחד עם תמרה ועם משפחת רבינוביץ' הנפלאה.

כל השנים, תמיד אני חושב לעצמי שרק ממשפחה כזו היה יכול לצאת אדם נדיר ומיוחד כמו אידור.
אין כמעט יום שאני לא חושב עליו באיזשהו הקשר. לא סתם אומרים שכשממשיכים לדבר על מישהו שנפטר הוא ממשיך לחיות באיזשהו אופן.

אני מספר עליו המון לאשתי ולבנותיי רומי וליה, שמרגישות שהן מכירות אותו דרכי וממש אוהבות אותו.

אוהב ומתגעגע תמיד.

אלדד בוברוביץ'
גרעין עשור לנערן

***

אידור,

מה שנשאר בסופו של דבר הם זיכרונות, געגועים ואהבה אינסופית.

השנים חלפו, החודשים עברו, וכך גם הימים השעות הדקות והשניות ואתה נשארת בן 20 עם החיוך הנצחי, שמחת החיים והאהבה שנטעת בכל מי שהכיר אותך.

גם הבנות שלי מכירות אותך, אתה עדיין חלק מהחיים שלי, ומידי פעם עולה לו זיכרון נושן. זה מדהים איך שהזיכרונות כל כך ברורים וחדים, כאילו קרו רק אתמול.

אני זוכרת את היום בו הגיע הספר שהגרעין כתב לזכרך, ואני הולכת בשבילי נערן עם עגלה מלאה בספרים ומכניסה אותם לחדר שבו היינו אמורים לגור ביחד. זוכרת איך שבאת לבקר אותי בערד, כי הייתי עם רגל שבורה, בקשתי ממך לכתוב משהו על הגבס, ואמרת לי: חכי כשנגיע לקיבוץ אני אקשט אותו כמו שצריך…וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך.

זוכרת את הימים שגרנו ביחד בשלת הראשון בנערן, באותו החדר עם פרטוש ואתם עשיתם תחרות מי יכול ללכלך מתחת למיטה יותר, והייתם יושבים וקולפים שקדים ושמים את הקליפות מתחת למיטה.

ואז עולים זיכרונות של בית הספר. זוכרת כשחזרת מארה"ב והנה היית אידור עם נעלי ספורט עם שרוכים פתוחים, והתחלת לקרוא לי Pagli , ואז יום אחד הגעת לבית הספר ונתת לי חולצה. זו הייתה התקופה בה יצא הסרט"Ghost Busters" . זו הייתה חולצה לבנה ומקדימה ציירת דמות עם תלתלים ועם שלט "אין כניסה", ומאחור כתבת את כל מילות השיר רק החלפת את "Ghost Busters" וכתבת במקום"Pag Busters" .

ולהגיד את האמת שאני כמעט בטוחה שעד היום יש לי את החולצה בבית הוריי בערד, ישראל.
ולפעמים אני יושבת ומנגנת בגיטרה את שירי הביטלס, או מנגנת בפסנתר את הפינוק פלויד, ונזכרת בך. הרי אתה נתת לי את הספרים כששברתי את הרגל ואמרת לי:
"תתחילי להתאמן, פגלי, מחכה לשמוע קונצרט כשנגיע לשל"ת", וגם "את יודעת, שלא יהיה לך משעמם".

והחיים עוברים והנה אנחנו כבר בני חמישים ושלוש, אבל אתה נשארת צעיר לנצח.

אידור, חבר יקר, בליבי אתה נצור לעד❣️
אהבתי, אוהבת ותמיד אוהב💕

פגלי (דורית פגליארי)
גרעין עשור לנערן

***

אידור,

מנסה לכתוב על אידור, וזה לא קל. בכל פעם שהתיישבתי וניסיתי, נחנקתי ומיד הדמעות עולות ,
גם אחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה דברים שעברתי בחיים, זה הדבר שהוא הכי בנפש פנימה, יושב לו שם בשקט ומדי פעם מזכיר לי שהוא שם וקיים.
נראה לי שאצל כל מי שהכיר את אידור זה קיים.

ואז עולות המחשבות
מה היה אילו? מה אם?
מה אידור היה היום? מה היה עושה? כמה ילדים היו לו?
יש אנשים שאתה יודע עליהם שיש דברים שהם יכולים ולא יכולים… זה מה יש.

הענין אצל אידור שהוא היה יכול להיות הכל …
אידור יכול היה להיות איש הייטק? בטח שכן.
אידור יכול היה להיות איש ציבור? מנהיג? בטח ובטח שכן.
אידור יכול היה להיות מחנך ? ברור !
אידור יכול היה להיות בתחום התעשייה, ההנדסה, הבידור, המוזיקה?

סביר להניח שכל מה שהיה מחליט לעשות היה עושה בהצלחה ובדרכו הקלילה והכובשת.

מעבר לכך, אני יודעת בוודאות גמורה שהייתה לו אישה מהממת וברת מזל, שהיו לו ילדים מאושרים, שמחים ומוקפים באהבה, עם אבא שהוא חבר ורשת ביטחון כאחד.

לאורך השנים, זכרונו של אידור מלווה אותנו. אני מאמינה שאצל רובנו, בהרבה דברים שעשינו במהלך השנים, בכל פיתולי החיים, הוא נמצא ונוכח, מזכיר לנו כמה החיים שלנו ברוכים ומלאים.
שגם אם קשה לנו לפעמים, יש קשה יותר ..

אני מאמינה שאצל כולנו, גם הילדים שלנו, מכירים את אידור וזו בעיניי הדרך הכי יפה והכי נכונה לשמר את זכרו.

מתגעגעת וחסרה אותך,

מיכל שחורי (טל)
גרעין עשור לנערן

***

ילד דבש

זוג עיני דבש המציצות מבעד לתלתלי דבש ומלוא נמשים חינניים על לחייו, ומתחת להם, נמתח חיוך רחב ושמח, ככה בדיוק אנחנו זוכרות אותו. "Stop eating your hair" תמרה הייתה אומרת לו תמיד, אבל הוא רק המשיך לחייך, ולעס את תלתליו בשקט. את אידור אנחנו מכירות כמעט מאז שאנחנו זוכרות את עצמנו, כשהיינו ממש קטנות, בגן, ובהמשך כמובן היינו יחד גם בבית ספר "עופרים", ובתיכון. אנחנו זוכרות את אידור כילד ונער תוסס, מלא שמחת חיים, שופע הומור ומוקף חברים, ולא פחות מזה-חברות.

בבית הספר היסודי, כנהוג, כתבנו "זכרונות" אחד לשני בספר זכרונות קטן ומקושט. הספר עבר מיד ליד, וכל אחד כתב לחברו את הזיכרון הכי רגיל שיש, כולם העתיקו מכולם, וקישטו בתשומת לב חרוזים מוכרים וידועים. יום, אחד, אידור ביקש את ספרי הזכרונות של כל הבנות. למחרת בבוקר כל אחת קיבלה ממנו את ספר הזכרונות שלה, ובו כתב, כנהוג, את הדברים המקובלים: "מה אכתוב לך לא אדע, שיר, סיפור או אגדה, רק אכתוב לך שתי מילים…" ואז הוסיף את הטוויסט היחודי רק לו: "בהצלחה איתי! , ואף צירף תמונה קטנה שלו, למזכרת. בהזדמנות אחרת, באחר צהריים אחד, אידור הגיע עם מכתבי אהבה שכתב בפתקים קטנים מאוד, וחילק אותם לכל הבנות שהיו במתנ"ס, בחוג לריקודי עם. נראה היה שלא היו לו שום עכבות או חששות בכל הנוגע לבנות, אלא הנאה אחת גדולה.

היה תמיד כיף להיות בבית של תמרה וג'ימי. בית גדול, גדוש חפצים, בוהמי מאוד וצבעוני. אנחנו זוכרות שעשינו אצלו מסיבות פיג'מות, קבוצה גדולה מאוד של ילדים, ואידור התגאה שאפשר להיות ערים עד מאוחר עם אור דולק כי "אצלם לא משלמים חשמל". אנחנו לא יודעות אם זה נכון או לא, אבל ברור שהתרשמנו מכך מאוד. תמיד היה אקשן אצלו בבית ואווירה מקבלת ומחבקת.  ועוד אנחנו זוכרות: את החדר בו ישן במרתף, ואיך הגיח מתוך המרתף היישר לתוך רצפת הסלון, בהפתעה.

עוד דבר מיוחד שאידור ניחן בו, היה יכולת הריקוד המופלאה שלו, ואהבת הריקוד. הוא אהב וידע לרקוד רקודי עם, ובמיוחד אהב לרקוד את הריקוד: "אהבה פשוטה": "אך יש לי אהבה פשוטה, אותי היא תמלא, גדולה במלוא תבל, כן יש לי אהבה פשוטה, ואת כולה אני רק לך מקדיש יומם וליל". מי שמכיר את הריקוד, יודע שגם בו, יש מקום לפלרטוט, בצעדי הסיבוב היחודיים עם בת הזוג, מה שנקרא: "סיבוב לחץ". וכמובן, נזכור, שהפליא עם צעדיו גם במסיבת הסיום שלנו. בתיכון, אידור עזב אותנו למספר שנים לארצות הברית, כשחזר, הגיע עם פאסון אמריקאי אמיתי: מכנסיים רחבים, נעלי ספורט ענקיות וכדורסל ביד. החזות הייתה שונה, אבל מבפנים, דבר לא השתנה, וכאילו לא היה נתק. אותם עיני דבש המציצות מבעד לתלתלי הדבש, מלוא נמשים חינניים על לחייו, וחיוך מאוזן לאוזן.

למדנו מאידור מהי חברות אמת, שמחת חיים והנאה מהחיים. מותו המפתיע והמטלטל, שבא פתאום, זימן לרובנו את המפגש הראשוני והכואב עם המוות, מפגש גדול וקשה לעין שיעור. מבעד לכאב הגדול הבטנו בהשתאות, וראינו את ההתמודדות המופלאה של תמרה וג'ימי, מיה ונינה, ואת יכולת החיבוק שלהם לחברים הקרובים והרחוקים, שמפליאה אותנו עד היום.

זוכרות, כואבות ומתגעגעות,

נאוה אלינסקי-רדאעי והילה ראביד-חיון
חברות ילדות מערד

***

מהו אידור בשבילי?

אין ספק שמרחק הזמן עושה את שלו. אידור נשאר לנו בתודעה אי-שם לפני למעלה משלושים שנה.

מסקרן מאוד היה לדעת מה הוא היה עושה היום, איפה גר וכיצד היה משפיע על מה שקורה היום במדינה.

קשה לומר, אבל בדבר אחד אין לי ספק: הוא לא היה יושב מהצד, הייתה לו בטוח …Say
אידור עבורי היה ונשאר סמל לחיות, לחריצות לשאיפה למצוינות להצלחה במשימה מודל אמיתי שקל ללכת שבי אחריו, מנהיג בכל רמ"ח איבריו, דמות ייחודית שקשה למצוא אותה במקומותינו.

אני תמיד תוהה באיזו חממה, משפחה וקהילה גדלים ילדים מסוגו, כמה יש לגנטיקה השפעה, כמה יש למשפחה וקהילה השפעה על התוצאה הסופית?

היום אני משוכנע שהמשפחה, בעיקר ההורים, הם הם האחראים במודע או לא במודע לילדים נפלאים כאלה.

זכיתי להיות במחיצתו מספר שנים, רגעים מאושרים וחלקם מכוננים זיכרונות טובים וגעגועים.

טל ארגמן
גרעין עשור לנערן

***

הזכרונות שלי מאידור הם:

*כשאני שומעת שירים אותם רקד בגרעין.

*חיוך יפה וכנה.

*אנרגיות בלתי נדלות לגבש תמיד את כולם.

*אופטימיות מדבקת ומחזקת.

*תלתלים שובבים, עיניים מדברות וחמות בתוספת חיוך שובה לב.

*אכפתיות מהאחר באשר הוא.

*ברגע האמת: רצינות ונחישות להשגת המטרה.

* נתן דוגמא אישית וההשפעה שלו תמיד הייתה חזקה על כולם.

* איש שיחה עם לב רחב.

* שמחת חיים מדבקת.

תמיד אזכור אותך בלב, אידור חבר יקר.

לימור בר-נתן (בן-עמי)
גרעין עשור לנערן

***

החוויות שלי מאידור,

הן הצחוק והחיוך שלו, השובבות שלו בשיעורים, טוב הלב שלו. הוא תמיד היה אדיב ומקבל את כולם, לא הייתה בו טיפת סנוביות. הלוואי שהיו יותר חבר'ה כמוהו.

האירוע שמלווה אותי עד היום ועליו סיפרתי כמה וכמה פעמים, הוא כאשר אידור קיים מסיבה אצלו בבית. אני הגעתי עם ישראל למסיבה. באותו הערב החבר'ה החליטו להישאר עד הבוקר אצלו בבית, והוריי לא הרשו לי. הייתי אמורה לחזור הביתה (לא זוכרת את השעה).

כשגיליתי שישראל גם נשאר במסיבה, נכנסתי ללחץ ופרצתי בבכי, כי מאוד פחדתי ללכת לבד הביתה. אידור התקשר למשטרה ודרש מהם לשלוח ניידת כדי שיחזירו אותי הביתה בזמן.
השוטרים לא הסכימו, אבל הוא לא ויתר להם – עד שהם שלחו ניידת שתאסוף אותי.

קטרין מויאר (שוורץ)
חברת ילדות מערד

***

תלתלים ונמשים,
לכל תלתל יש חבר נמש,
וחיוך
שכזה אין יותר מתחת לשמש.
פרצופים מצחיקים,
שובב ופרוע,
כמה כמה רעש,
באופן קבוע.
חוזרים מבית הספר
עם אבי וגיא
מקשקשים – בלי סוף
אף פעם לא די.
ברדקיסט ואהוב –
המורות שוכחות
שלפני שניה אמרו
שסדר זה חשוב.
רוקד – איך רוקד!
הלב רועד
מסובב ומסחרר
בעצי הצפצפות
לרגלינו שביל עפר
מעלינו כוכב,
"באפרים אין קץ
אדום עולה הסתיו".
חוזרים מהתיכון
כבר (קצת) יותר גדולים
עם אבי גיא ושוקי,
ברור: מקשקשים.
שולחן ראשון,
מתחת למורה,
מרפק למרפק,
אני על תקן הגורם הממתן
הוא על תקן – מתאפק.
ג'ימי, תמרה, נינה ומאיה,
ובית מיוחד וחם בקצה מבצע לוט,
בית שהוא מקום לכל החברים
ולאין ספור החברות.
חייל,
קוצצו התלתלים,
נשאר החיוך,
קשקושים במכתבים
קבוע.

וגעגוע.

שרון כהן שטראוס, ינואר 2021
חברת ילדות מערד

***

אני נזכר בך כל שנה,
עם הבלורית האדומה
מה פתאום אדומה, אתה היית ערדניק אמיתי
עם רעמה בלונדינית יחסית ארוכה,
וכל פעם שהיינו נפגשים,
היו חיבוקים ומה העניינים.

איך השארת את כל החיים
באיזה ביצוע בגלל שטות של מפקדים,
וזה לא ייאמן שאף אחד לא לקח אחריות,
רק הסבירו לנו שלא הייתה חיילות.

והזמן עובר וכל שנה מחדש
עולה לי דמותך, כאילו אתה כאן ממש,
אחי תביא עוד חיבוק קטן,
אפשר דרך זה לשבור את הזמן.

וסוף סוף נראה מה ייצא
מאיש שפספס 25 שנה
בגלל שטות
על אדמה לא ראויה.

כוצה,
חבר מהפלוגה, גרעין לרום לאלרום

***

סיפור קצר על אידור,

גם אני הכרתי את אידור ז״ל. למדנו באותה שכבה, גם עם אבי ושאר החבר'ה.

אידור שירת בנח״ל ואני בגבעתי. רצה הגורל ונפגשנו בבית ליד, כמדומני. אני כבר קניתי בשק״מ וישבתי על שולחן בצד והתחלתי לאכול,

משהו כמו 10 דק׳ הגיע אוטובוס של נחל״אים וירדו מהם המון חיילים והסתערו על השק״מ מי שהגיע ראשון לחלון היה כמובן אידור. כשראיתי אותו מיד צעקתי אליו: ״אידור..מה קורה אחי?״.

כשראה אותי לפני שהספיק לקנות משהו, הוא עזב את החלון וניגש אליי. דיברנו משהו כמו עשר דקות על הכל, והכל עם החיוך המפורסם שלו והמון צחוקים.

כשהוא הסתובב לראות מה קורה בחלון השק״מ, הוא אמר: ״איזה באסה.. מה קורה שם?״. חלון השק״מ היה מלא חיילים בתור, אמרתי לו: ״לא נורא אחי, תעמוד בתור״.
תגובתו הייתה: "באסה באסה אבל היה שווה לדבר איתך״. עניתי כמובן שגם לי היה ממש כיף לדבר איתו. בבית הספר לא ממש דיברנו כמו שדיברנו בעשר הדקות האלה. הייתה תחושה של חזרה לבית הספר ותמימות שהייתה אז, לשנינו.

כמה חודשים לאחר מכן הוא נהרג, כשאני הייתי באוגדה והוא היה ברצועת הביטחון. זה קרה בליל הגלשונים. אמרו לי את שמות ההרוגים, ועוד הרוג בחטיבה השנייה שסמוכה לחטיבה שבה התרחש האירוע. ביקשתי שלא יגידו לי את השם הנוסף. בדיעבד, הסתבר שמדובר באידור. זה אחד הזיכרונות החזקים שעולים לי בכל יום זיכרון לחללי צה״ל.

בברכה,

איתן גל
חבר ילדות מערד

***

אידור, חבר ושכן יקר!

כמעט כל שנות ילדותינו, גרנו בסמיכות. 2-3 בתים הפרידו בינינו.

גם שכבת גיל – הפרידה בינינו, היית בשכבה מעליי, אך זה לא הפריע לנו, והפרש הגילים מעולם לא הורגש, כששיחקנו מדי יום ברחוב. אז עוד לא היו טלפונים ניידים, לא רשתות חברתיות, לא משחקים בטלפון, בקושי מחשבים היו…היה רחוב, היו משחקי רחוב: כדורגל, סטנגה, פינות, 7 אבנים, טירו-טרה, (אף פעם לא שאלנו את עצמינו: "מאיפה הגיע השם הזה?"), פשוט שיחקנו ברחוב. חוזרים מבית-ספר, אוכלים ו…יוצאים לשחק.

מזה כ-15 שנים בכל יום זיכרון, אני מספר לתמידיי בבית הספר בו אני מלמד, על אידור, הילד הזה, שבכל פעם ששיחקנו ברחוב, והתחלקנו לקבוצות, תמיד רציתי להיות איתך בקבוצה. אני שואל את הילדים אם הם יכולים לנחש למה רציתי להיות איתך בקב' ומה הם עונים לי:
"בגלל שהוא תמיד היה מנצח?", לא, אני משיב להם, בגלל שאם מישהו היה מפשל במשחק/מחטיא/עושה טעות וכד', חלק מהילדים היו תמיד כועסים, צועקים, מתעצבנים, אבל אידור?
אידור מעולם לא התעצבן על אף אחד, מעולם לא כעס על אף אחד! מבחינתו, הכל היה בסדר , הכל "בסבבה…". "לא קרה כלום", "שום דבר…" זו הייתה גדולתו של אידור. כל כך פשוט ויחד עם זאת: גדלות נפש! תמיד נעים עם כולם, תמיד נינוח, שליו חייכן. פשוט אחד שכייף להיות איתו, כייף להיות לידו, כייף להיות חבר שלו.

את הערכים האלה, את המורשת הזאת, אני מנסה להעביר לתלמידיי. זו תרומתי הצנועה להנצחת שמו וניסיוני לצקת תוכן למילה "יזכור". אני מזכיר את אידור בכל שנה, בכל יום זיכרון, ומדי פעם אומרים לי התלמידים: כן, זוכרים, סיפרת לנו עליו בשנה שעברה…

יהי זכרך ברוך אידור! זוכר אותך במלוא נעימותך!
היה כייף וזכות להיות חבר שלך!

בני צין
חבר ילדות מערד

***

את אידור אני זוכר מהזמן החלקי שלי בגרעין עשור, בעיקר שלא היה שיפוטי כלפיי גם בתקופות לא קלות בהן, למשל, לא בא לי לקום בבוקר בהיאחזות כדי לעבוד בשדות. הוא תמיד האיר פנים. זה אולי נשמע כלום, אבל לי זה זיכרון חזק, בעיקר בסביבה מאוד שיפוטית.

יוסי כליפי
גרעין עשור לנערן

***

אידור היה יקר כל כך תמיד עם חיוך. כשאני יצאתי לחל"ת, הוא שלח לי מכתבים מצחיקים.
אידור תמיד במחשבה. אני תמיד מספרת עליו. אנחנו הפסדנו חבר אמת. 😍

סיגלית גוזי (אביטל)
גרעין עשור לנערן

חזרה לתחילת העמוד >>